מה סגנון Marine Style לימד אותי על הפחד מהריק (Horror Vacui) ועל רוגע פנימי
- מרינה מנוקיאן
- 12 באוק׳
- זמן קריאה 5 דקות
איך תרגיל פשוט בחממת האמנים בהנחייתה של גליה פבליצ'נקו הוביל אותי למסע גילוי המשמעות מאחורי הציורים שלי
יומנה של אמנית 0017 - בלוג מאת מרינה מנוקיאן - מרין סטייל
היי לכן, כאן מרינה מנוקיאן, ורציתי לשתף אתכן בחוויה עמוקה שעברתי בחודשים האחרונים - תהליך היצירה בחממה לאמנים, בסדנא לאמנות רמת אליהו בראשון לציון. זה היה מסע שבו האמנות שלי, והצורה המעגלית שרודפת אותי שנים, הפכו למפה של הנפש ושל השורשים שלי. זה סיפור על שוטטות, על חימר רך ועל גילוי שהרִיק וכן Horror Vacui (אימת הריק), הם בעצם המקומות שמהם צומח השקט.
יומנה של אמנית 0017 - בלוג מאת מרינה מנוקיאן - מרין סטייל
פרק 1
כשהשוטטות הופכת לאמנות
הכול התחיל בתרגיל פשוט: לשוטט. אדווה ויינשטיין, מנהלת הסדנא, הקריאה קטע מתוך הספר A Field Guide to Getting Lost מאת רבקה סולניט, ודיברה על זרם ה-Situationists. הזרם הזה רואה בשיטוט חסר המטרה ברחובות סוג של אמנות. בלי מטרה, בלי ציפיות. רק ללכת לאיבוד.
כאמנית, אני רגילה לכוון, לתכנן, ליצור קומפוזיציה. אבל כאן, הוזמנתי לשחרר שליטה. יצאתי לשוטט באזור מוכר, ופתאום מצאתי אותן: קערות פלסטיק פשוטות זרוקות, ועליהן החותמת MADE IN CHINA. על כל קערה יש חריצים. הן לכדו את מבטי. לא בזכות יופיין, אלא בזכות הפשטות, החזרתיות. הן הפכו לנקודת הפתיחה שלי.
במפגש הבא, החיפוש הוביל אותי לחומר ששינה את כל כיוון העבודה: Super Clay. חימר פלסטי רך, צבעוני (אני נמשכתי ללבן), שמתייבש באוויר. מייד התאהבתי בגמישות שלו, במגע הנעים שלו וברכות שלו. יצרתי באמצעותו קערות חדשות, נעזרתי בחריצים על הקערות שמצאתי ברחוב כתבנית לעיצובן. זה היה מעשה של המצאה מחדש - לקחת את הפלסטיק הזרוק ולהפוך אותו לפסל אמנותי.
התהליך לא היה מושלם. הקערות החדשות לא נועדו להחזיק מים, אלא משמעות (ואותה אגלה בהמשך). חרצתי בהן עיגולים. הצורה הזאת, קשתות מעגליות חוזרות, היא הצורה שרודפת אותי שנים.
.
פרק 2
הקשתות שקיבלו שמות - צדפות, פחזניות וקונכיות
כשהצגתי את הפסלים בפני חברי החממה, ולאחר מכן באירוע "פעימת תרבות מספר 4", ביקשתי מהקהל לתת שם לפסלים החדשים. התשובות היו מגוונות ומפתיעות: חלק אמרו "קונכיות" או "צדפות", אחרים קראו להן "פחזניות" או "מרשמלו". כל אחד ראה משהו אחר. זה חיזק אצלי את ההבנה שיצירת אמנות היא בעצם מראה - והצופה רואה בה את עצמו. אבל מה אני רואה? אני מזהה שאני רואה את הצורה שמציירת אותה שנים.
פרק 3
פחד מפני הריק - מסע לשורשים העתיקים
הבנתי שהצורה הזאת, שאני מציירת באינטואיטיביות במשך שנים, היא לא מקרית. היא משהו שטבוע עמוק בתת-מודע שלי. איפה ראיתי אותה בפעם הראשונה? בילדות? בלימודים? נקודת ההתחלה הייתה קורס תולדות האמנות ביוון העתיקה, שלמדתי במסגרת תואר ראשון באמנות באוניברסיטת תל אביב. נקודת התחלה נוספת הייתה המושג "אימת הריק" (Horror Vacui) המכונה גם "קנופוביה" (Kenophobia מיוונית "פחד מפני הריק"). זהו הפחד מהאין, מהחלל הלא-מלא. הפחד בא לידי ביטוי באמנות היוונית העתיקה, במילוי כל שטח היצירה בפרטים ובעיטורים, בדמויות ובצורות גיאומטריות.
האם הצורה הזאת היא הדרך שלי למלא את הריק?
החיפוש אחר מקורות הצורה הוביל אותי לתרבות המינואית בכרתים, תקופה קדומה יותר מהתקופה היוונית העתיקה, השורש להתפתחותה. שם גיליתי את הסגנון Marine Style: כדים מיקניים או מינואיים מאוחרים, כמו קנקן חרס ועליו דמות תמנון, היו מעוטרים בציורים של תמנונים ושל דגים. זרועות התמנון מתפתלות בקִצביות וממלאות את שטח הקנקן. הצורות הסימטריות והאבסטרקטיות האלה, דמויות הגלים ובהן תנועה, נראו לי כמו הגרסה העתיקה של השרבוטים שלי.
מרינה בספרדית פירושה "ים קטן" – האם זו הייתה תזכורת מהיקום?
כאן מצאתי לראשונה גם קשר בין הצורה הזאת לצורות אחרות מהים: קשקשי דגים. מתברר שעל קשקשי הדגים יש רכסים ועמקים, ואלו יוצרים טבעות שנתיות, הנקראות סקלריטים. אלו משמשות לקביעת גיל הדג. הצורות המעגליות החופפות האלה הן תיעוד של צמיחה אצל הדגים.
פרק 4
הדרך מסין ועד אוזבקיסטן - שורשים משפחתיים
כאן הסיפור נהיה אישי. לאחר הגילוי שלי לחברי החממה, שלח אותי הצוות לחפש מקורות באלבומים משפחתיים. אף שלא מצאתי שם את השטיחים הצבעוניים או את הבגדים המסורתיים (המשפחה גם לא שמרה אותם כשעלינו לישראל), החיפוש ברשת הוביל אותי למקום בו נולדתי - אוזבקיסטן.
שם נחשפתי לרקמת הסוזני (Suzani). זוהי רקמת יריעות בדים צבעונית, עשירה בצורות פרחוניות ובאורנמנטים מגוונים. המוטיבים הפרחוניים והדפוסים הגיאומטריים של הסוזני הזכירו לי בבירור את צורת הקשתות המעוגלות שלי - מוטיב שאני נוהגת לצייר בכל הזדמנות. אלו מוטיבים שהגיעו ככל הנראה לאוזבקיסטן בדרך המשי מסין ומיפן. זה היה החיבור הפיזי והתרבותי לילדות שלי.
המשך המחקר שלי התמקד בסין וביפן ובקשר בינן לבין הדמיון הצורני במוטיב הקשתות המעוגלות.
בסין מכנים אותם - Lishui - גלי ים (Sea-waves). זהו דפוס של גלים מקבילים, חצי-מעגלים. העיטורים שימשו לקישוט בגדי הדרקון של הקיסר וגלימות חצר. בבגדים אלו, קישוטים מייצגים את המים העמוקים, והוא חלק מנוף קוסמי שלם.
ביפן מכנים אותם Seigaiha (青海波) - הגלים הכחולים של האוקיינוס. זהו דפוס קלאסי מסורתי, המורכב מחצאי עיגולים חופפים, המסמלים ים שקט ורגוע, תנועה והרמוניה. מוטיב צורני זה שימש לראשונה על מפות עתיקות, כדי לתאר את הים. לימים הפך לדקורציה מסורתית על מגוון כלים בעל משמעות של שקט ורוגע.
.
פרק 5
השקט הפנימי - דודל, זן וריפוי עצמי
אבל מעבר לכל המשמעויות ההיסטוריות והתרבותיות - מה משמעות הצורה הזאת עבורי?
הסיבה העיקרית שאני יוצרת, בעיקר מציירת על הנייר את הקשתות האלה, היא הצורך שלי להירגע. כשאני ממלאת את הדפים בצורה הזאת, אני נכנסת למצב של רוגע ושל שקט עמוק. זהו ניתוק מוחלט מהסביבה ומהמחשבות הטורדניות. זו לא אמנות סכמתית או מתוכננת. הקשתות שלי משתנות בגודליהן, חלקן חופפות זו לזו וכולן צומחות זו מעל זו. זו פעולה רפטטיבית, אינסופית כמעט, והיא משתיקה את רעשי הרקע הפנימיים.
התהליך הזה מקבל שם בעולם הטיפולי: דודל ארט או זנדודל - Zendoodle . הזנדודל הוא יצירה המאופיינת בציור תבניות חוזרות, בדרך מדיטטיבית ורגועה. זהו מצב של זרימה חופשית, בו היד הופכת לכלי של שקט.
הבנתי שהצורה הזאת היא הכלי שמאפשר לי להגיע למצב התודעה המיוחד הזה. היא החיבור שלי לים העמוק Marine Style ,Lishui, לשורשים האוזבקיים שלי Suzani ולשקט שמצוי בתנועה החוזרת של היד שלי.
עבורי, Role Model היא אישה שמחוברת לשורשים שלה, מבינה את המורכבות התרבותית שלה, ויודעת למצוא את השקט שלה בתוך הכאוס.
היצירות החדשות שלי, הקערות הלבנות וציורי הקשתות, הן אמנות התרגול של ההקשבה הפנימית.
.
לסיום
בזכות המסע הזה נוצרה יצירה חדשה, ואני יכולה בגאווה להגיד שאני אמנית בינתחומית. תודה רבה ליוצרי החממה, הם הסדנא לאמנות רמת אליהו בראשון לציון. תודה מיוחדת למנחת החממה גליה פבליצ'נקו, אמנית הפרפורמנס ואוצרת. תודה רבה לאמני החממה: אליס אוצ'קובסקי, אסתר פולק, עמרי ריינהורן ופנינה רביד, שנכחו בכל מפגש ותרמו את המבט הייחודי שלהם להתפתחות האמנותית שלי. ותודה אישית להורים היקרים שלי, שזרמו איתי בחיפושים אחר המוטיב בזיכרונות שלי ושלהם.
אם הסיפור הזה נגע בך, ואם את מחפשת לחבר את ביתך ואת חייך לאמנות שיש לה סיפור, משמעות ורוגע, אני מזמינה אותך לשתף. ספרי לי בתגובות: מהי הצורה ש"רודפת" אותך? מה הזיכרון הכי חזק שיש לך מהילדות, שמתבטא בחייך הבוגרים?
תגובות