אפקט ברברה קרוגר ועד ג'ודי שיקגו: למה האמנות שלי מסרבת להשאיר את הנשים מחוץ לפריים
כששדרת פסלים שלמה וקיר השראה לימודי מוחקים כל זכר למנהיגות נשית, הבנתי שהשליחות שלי באמצעות Role Model Women היא לא רק עיצוב - היא תיקון תודעתי
יומנה של אמנית 0019 - בלוג מאת מרינה מנוקיאן - אמנות אקטיביסטית
יומנה של אמנית 0019 - בלוג מאת מרינה מנוקיאן - אמנות אקטיביסטית
הרגע שבו הזעם הופך לייעוד אמנותי
יש רגעים שבהם המציאות מכה בך מיד, ללא הכנה מוקדמת. את צועדת במרחב ציבורי, במקום שאמור לייצג חוכמה, תרבות, היסטוריה וקידמה - ופתאום את מרגישה שמשהו עמוק חסר. משהו צורם, משהו שמבקש ממך לשתוק, להתעלם, להמשיך ללכת. אבל אני לא מסוגלת להמשיך ללכת.
זה קרה לי לא מזמן, כשהשתתפתי בסיור במתחם תרבותי-לימודי מרשים. צעדתי בשדרה מטופחת של פסלים עתיקים. כולם היו עשויים בסגנון אצילי, עומדים על סטנדים של כנפי ההיסטוריה. אבל כשהתחלתי לקרוא את שלטי ההסבר ליד הפסלים, הלב שלי סירב להאמין: שדרה שלמה שמוקדשת כולה לפילוסופים והוגי דעות וכולם גברים. כבודם במקומם מונח - היסטוריה עשירה, מדע, פילוסופיה, אסטרונומיה. אבל כשסיימתי לשטוף את העיניים בכל הפסלים לאורך המסלול, הבנתי את האמת המרה: אין שם אף אישה. לא פילוסופית אחת, לא משוררת, לא הוגת דעות, לא מנהיגה, לא חוקרת. שום ייצוג לדמויות נשיות ששינו את תרבות המזרח והעולם.
כאילו הנשים לא היו קיימות. כאילו המחשבה האנושית, הרוח והפילוסופיה נכתבו כולן על ידי מגדר אחד בלבד.
התחושה הזו חזרה על עצמה זמן קצר לאחר מכן, בביקור במרכז לימודי נחשב. נכנסתי לחלל מרכזי שבו מעצבי הפנים השקיעו מחשבה רבה בעיצוב "קיר השראה". הקיר היה מושקע מאוד - טיפוגרפיה מרהיבה, צבעים מודרניים, תאורה ממוקדת. על הקיר יש ציטוטים פורצי דרך שנועדו להעניק רוח גבית לתלמידים ולחוקרים. עברתי ציטוט אחרי ציטוט: פילוסופים מיוון העתיקה, מדענים מהרנסנס, מנהיגים פוליטיים מהמאה ה-20. ומי נעדר מהקיר? כל הנשים כולן. אף ציטוט של אישה. לא מארי קירי, לא וינג'יניה וולף, לא רות ביידר גינזבורג, ואפילו לא גולדה מאיר.
ברגעים האלה, משהו בתוכי רותח. זה לא סתם תסכול חולף, זה כעס עמוק שמרעיד את היסודות. המחשבה הראשונה שעולה בראשי היא: איך זה עדיין קורה בשנת 2026? איך ייתכן שבמרחבים שאמורים לעצב את תודעת הדור הבא, חצי מאוכלוסיית העולם פשוט נמחקת מהזיכרון הקולקטיבי?
אבל מיד לאחר הזעם מגיעה התובנה המזככת. הרגע הזה, שבו האטימות החזותית מתגלה במלוא כיעורה, הוא בדיוק הרגע שמזכיר לי למה אני קמה בבוקר. הוא אומר לי בקול רם וברור: העבודה שלך חשובה. היצירה שלך אינה מבוזבזת. הסדרה שלך, Role Model Women, היא לא סתם דקורציה לבית או למשרד - היא אקט של תיקון היסטורי.
.
השיעור של ברברה קרוגר – הדימוי, הטקסט ושדה הקרב החזותי
כדי להבין מאיפה מגיע הסגנון שלי ואיך התגבשה הדרך האמנותית שלי, אני חייבת לקחת אתכם אחורה, לימי הלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב. למדתי שם לתואר ראשון בתולדות האמנות, ומאוחר יותר המשכתי ללימודי תקשורת חזותית ואיור דיגיטלי בבצלאל ועיצוב מוצר ב-HIT. במהלך הלימודים באוניברסיטה נדרשתי לכתוב עבודת סמינר על ארבע אמניות פוסט-מודרניות. מבין כולן, הייתה אמנית אחת ששינתה את תפיסת עולמי ללא הכר: ברברה קרוגר.
קרוגר לא הגיעה מהמגדל הישן של האמנות הפלסטית המסורתית. היא התחילה את הקריירה המקצועית שלה כמעצבת גרפית ועורכת חזותית בהוצאות לאור של כתבי עת שונים. כשגיליתי את העובדה הזו, קרה לי משהו עוצמתי בלב. אמרתי לעצמי: אם ברברה קרוגר התחילה כמעצבת גרפית וצמחה מתוך העולם השימושי אל לב העשייה האמנותית והאקטיביסטית הבינלאומית - אז גם אני יכולה.
מה שכבש אותי באמנות של קרוגר היה היכולת שלה לקחת כרזה ולהפוך אותה לצינור של מחאה נוקבת. היצירה האייקונית שלה, "Your body is a battleground" ("הגוף שלך הוא שדה קרב"), שנוצרה ב-1989 עבור מצעד התמיכה בהפלות בוושינגטון, היא דוגמה מופלאה לעוצמה חזותית. קרוגר לקחה דימוי שחור-לבן מחולק לשניים, והציבה עליו טקסט חד, חותך, בפונט מודגש על גבי פס אדום בוהק. הפס האדום הזה לא היה רק אלמנט עיצובי, הוא היה זעקה חזותית שלא מאפשרת למבט לחמוק. מדהים לראות כיצד בשנת 2024, אותה כרזה בדיוק תורגמה למרחב הדיגיטלי עם משפטים מתחלפים, והמשיכה להדהד סוגיות בוערות של זכויות אדם.
קרוגר לימדה אותי שהמבט החזותי אינו ניטרלי. השפה החזותית הסובבת אותנו - בפרסומות, בגלריות, במרחב הציבורי - מעצבת את התודעה שלנו. אם המרחב מלא בדימויים של גברים בלבד, התודעה מתרגלת לחשוב שרק גברים הם מחוללי ההיסטוריה.
בספרי הצילום המוקדמים שלה, קרוגר צילמה חלונות של בתים מבחוץ והוסיפה להם טקסטים קצרים שהמציאה על הדמויות הגרות בפנים. היא כתבה על מערכות היחסים שלהן ועל הסודות שלהן. הצילומים היו אמיתיים, הסיפורים היו פרי דמיונה. החיבור הזה בין הצילום המציאותי לבין הסיפור הבדיוני נגע בי, אולי מפני שאני עצמי גדלתי בתוך עולם של צילום.
הסטודיו של אבא, שחור-לבן והצהוב שנכנס לחיים
אני בת של צלם פורטרטים משפחתיים. את החופשים הגדולים של ילדותי לא ביליתי בקייטנות רגילות, אלא בתוך הסטודיו של אבא. הסטודיו היה מלא באנשים, בריח של כימיקלים, בפנסים, בצלליות ובמשחקי אור וצל. שם למדתי להביט בפנים של בני אדם. למדתי לזהות את הניצוץ בעיניים, את הזווית של השפתיים, את ההבעה הקטנה שחשפה את האופי האמיתי של המצולם.
המפגש בין ההשראה של ברברה קרוגר לבין הזיכרונות מבית אבא עיצב את הטכניקה המוקדמת שלי. כשהתחלתי לאייר את הדיוקנאות הראשונים שלי, השתמשתי בסגנון מינימליסטי: קווים נקיים בשחור-לבן, מלווים בנגיעות מדויקות של גווני אפור. השחור-לבן העניק לדיוקן איכות אל-זמנית, קלאסית, כמעט תיעודית. הוא זיקק את הדמות מכל רעשי הרקע והתמקד באופי, ברוח ובנחישות. עד היום, הסגנון הזה שמור בלבי ואני לא מפסיקה לאהוב אותו.
אבל ככל שהזמן עבר, והזעקה האמנותית שלי להנכחת נשים הפכה לאקטיבית יותר, הרגשתי שהשחור והלבן זקוקים להתפרצות של אור. כך נכנס לחיי ולציוריי הצבע הצהוב.
לא צהוב של זהב מעושן או יוקרה רחוקה, אלא צהוב עז, חם, נוכח, זורח ובלתי מתפשר. הצהוב בדיוקנאות שלי הוא לא רק פיגמנט – הוא האנרגיה. הוא מייצג את הניצוץ, את השמש, את האור שפורץ מתוך החשיכה. הצהוב הוא הזרקור שמסרב לאפשר לדמויות הללו להיעלם אל תוך הרקע האפור של ההיסטוריה. הוא הנוכחות, התעוזה, והתזכורת הבלתי פוסקת לכך שאישה פורצת דרך היא מגדלור של אור.
ג'ודי שיקגו, נדיה טולוקוניקובה והשאלה המטלטלת
אם ברברה קרוגר הייתה עבורי השיעור בשפה החזותית ובטיפוגרפיה, הרי שג'ודי שיקגו היא השיעור בנוכחות אקטיביסטית פמיניסטית חסרת פחד.
ביקרתי בתערוכה של ג'ודי שיקגו בישראל. החלק הראשון הוצג בגלריית נסימה לנדאו, והחלק השני הוצג באגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות. באחד החללים במוזיאון הוצג סרטון מרגש שבו ג'ודי שיקגו מנהלת שיחה עם נדיה טולוקוניקובה, מייסדת להקת המחאה הרוסית "פוסי ריוט". שתי נשים, מנהיגות אקטיביסטיות מפתחי דורות שונים, שדנות במעמד האישה בעולם. ג'ודי שיקגו אמרה על ספרה של נדיה: "קראתי את הספר שלה והרגשתי שכל מילה הכתובה בספר הן המחשבות שלי".
בסרטון הן ענו על שאלה: "לו נשים היו שולטות בעולם?"
המניפסט שלהן היה עוצמתי ונוגע ללב. על קיר ענק במוזיאון נפרסו התשובות של נשים וגברים שענו על אותה השאלה בדיוק. שמחתי מאוד לראות שהמארגנים בחרו לשלב גם את תשובותיהם של הגברים. בינינו, אנחנו יודעות מה נשים חושבות – אנחנו חיות את זה ביום-יום שלנו. אבל לראות גברים שמבינים את חשיבות ההנהגה הנשית, שתומכים בשינוי התודעתי הזה – זה מחמם את הלב ומעניק תקווה.
בתערוכה הייתה גם עמדה אישית: חדרון קטן שבו כל מבקרת ומבקר יכלו להצטלם בשידור חי ולהקליט את התשובה האישית שלהם. כשעמדתי שם, חשבתי על התשובה שלי. הגישה שלי היא גישה של השוואתיות בריאה – 50/50. אני מאמינה בעולם שבו יש הובלה שווה, איזון והרמוניה בין המגדרים. עולם שבו גברים ונשים מובילים יחד, כתף אל כתף, מתוך כבוד הדדי והפרייה הדדית.
אבל עד שהעולם יגיע לאיזון הנכסף הזה של 50/50, עד שנראה ייצוג שווה בשדרות הפסלים, בקירות ההשראה, בדירקטוריונים ובשולחנות הקבלת ההחלטות – אני אמשיך להתמקד ב Role Model Women. אני אמשיך לצייר, לאייר, לעצב ולהנכיח את הנשים פורצות הדרך בכל מקום אפשרי.
מה זה בעצם Role Model Women? הרבה יותר מפיגמנטים על קנבס
כששואלים אותי מי הן Role Model Women, אני עונה מיד: הדמויות שאני מציירת הן לא קישוט. הן נשים אמיתיות, עוצמתיות, מרגשות ומשפיעות. הן הרבה יותר מפיגמנטים של צבע על בד קנבס או נייר. הן השתקפות חיה של הערכים החשובים לנו לשמור עליהם יום-יום כמו אומץ, נחישות, חמלה, חופש, יוזמה ומנהיגות.
כשאני מעצבת את הדיוקנאות הללו בטכניקה ובסגנון הייחודיים שלי, אני לא מחפשת שלמות סטרילית או יופי שטחי. אני מחפשת את האופי. אני מחפשת את הניצוץ בעיניים, את המאבק, את התשוקה, ואת התחושה שגם בימים הכי פחות זוהרים שלנו, יש בתוכנו את הכוח לשנות סדרי עולם.
הקולקציה שלי כוללת דיוקנאות של נשים ששינו את פני ההיסטוריה, התרבות והמדע – מפרידה קאלו, אמיליה ארהארט, רות ביידר גינזבורג, וירג'יניה וולף, ועד לגיבורות הישראליות שלנו, נשים פורצות דרך בחברה, בביטחון, ברפואה ובאמנות.
כשאת תולה דיוקן כזה בסלון הבית שלך, במשרד שלך, או בחדר הישיבות – את לא סתם מוסיפה אלמנט עיצובי או נגיעה של צבע. את מכניסה אל תוך החלל אנרגיה של מודל לחיקוי. הדמות הזו הופכת לזריקת כוח יומיומית. ברגעים של ספק, בעומס של משימות, בפגישה מאתגרת או כשהדרך נראית מפותלת – את מרימה את העיניים ופוגשת את המבט של הדמות. היא מזכירה לך מי את באמת, מה את שווה, מה הספיקו הנשים שצעדו לפנייך, ומה את מסוגלת להשיג.
היצירות הללו נועדו להזכיר לכל אחת ואחד מאיתנו שיש מאחורינו - וגם מלפנינו - שושלת מפוארת של נשים חזקות, חכמות ומלאות תשוקה.
להוציא את האמנות מהגלריה אל היומיום
אבל החזון שלי לא נעצר ברקע של קירות הסלון או המשרד.
במהלך העבודה שלי הבנתי שלפעמים אנחנו זקוקות לתזכורת הזו לא רק כשאנחנו יושבות מול הקיר, אלא בדיוק כשאנחנו יוצאות החוצה, אל שדה הקרב של היומיום. כשאנחנו בדרך לפגישת עסקים, כשאנחנו עומדות בתור, כשאנחנו פותחות את התיק לשלוף פנקס או מחברת.
לכן החלטתי להרחיב את גבולות האמנות המסורתית ולהפוך את הדמויות של Role Model Women לקולקציית אקססוריז שימושיים ונושאי השראה:
תיקי כותנה איכותיים שמביאים את האמנות ואת המסר אל רחובות העיר.
מחברות ופנקסי כיס שבהם נכתבות התוכניות, הרעיונות והחלומות הבאים שלך.
ארנקים, קלמרים ותחתיות מעוצבות שמוסיפים נגיעה של אמנות ומשמעות לכל רגע קטן ביום.
כשאת נושאת איתך תיק או מחברת מהסדרה, את לא רק מציגה טעם אמנתי אסתטי וייחודי – את נושאת עמדה. את אומרת לעולם: אני מעריכה איכות, אני מחוברת לערכים של מנהיגות נשית, ואני מסרבת לתת לדמויות הללו להיעלם.
זהו החיבור השלם בין אמנות פלסטית, עיצוב מוצר ותקשורת חזותית. אמנות שלא נשארת סגורה בתוך מוזיאון או גלריה סטרילית, אלא נושמת, זזה ומשפיעה בתוך החיים עצמם.
קריאה לפעולה – איך אנחנו משנים את הקיר הבא?
חברים וחברות, המרחב הציבורי שלנו לא ישתנה מעצמו.
כשאתם נכנסים לבית ספר, למרכז הדרכה, למשרד או לגלריה ורואים קיר השראה שאין בו אף אישה - אל תשתקו. תשאלו את השאלות הקשות. תדרשו לראות את הייצוג המגיע לחצי מהאוכלוסייה.
וכשאנחנו מעצבים את הבית הפרטי שלנו, את מרחב העבודה שלנו או את המתנות שאנחנו מעניקים לאנשים שאנחנו אוהבים - יש לנו הזדמנות אקטיבית לעשות תיקון.
כשאתם מעניקים מתנה למנהלת, לקולגה מוערכת או לבת זוג - אתם לא רק מעניקים פריט יפה, אתם אומרים לה: "את מעוררת השראה בדיוק כמו הנשים בסדרה הזו".
כשאתם תולים ציור של אישה פורצת דרך בחדר הילדים או במשרד, אתם מעצבים את התודעה של כל מי שנכנס בדלת.
הזעם שאני מרגישה למראה הדרת נשים מהמרחב הציבורי איננו הרסני - הוא זעם יוצר. הוא החומר שממנו עשויים הצבעים שלי, הטיפוגרפיה שלי, והנחישות שלי להמשיך ליצור.
בואו נכניס יחד צבע, נוכחות ומשמעות לחיים. בואו נבטיח שעל הקירות של המחר - אף אישה פורצת דרך לא תישאר בחוץ.
תגובות